<h1>רבינו ירוחם מישרים ני"ד</h1>
<h2>דף כ.</h2>
המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול. ואפילו יורש מוחל פי' ואפילו הקנהו באגב. ואם נתנו במתנת שכיב מרע היורש אינו יכול למחות. וכתבו התוס' או אם מכרו או נתנו במעמד שלשתן דאינו יכול למחול וכך דקדקו הפסקנים והרשב"א והראב"ד והתוס' ואם מחלו אינו משלם לו לוקח אלא מה שקבל ממנו לא כל החוב אפי' למאן דדאין דינא דגרמי וכן כתב רב שרירא גאון בתשובה והרמב"ם ז"ל והרשב"א כתבו כמו התוס' ויש חולקין ומכנס' שטר חוב לבעלה אינה יכולה למחול. וי"א דאי כתב לזה משתעבדא לך ובכל דאתי מחמתך אינו יכול למחול ואומדין כמה יתן אותו הלוקח כי מי שקונה שטר חוב כך יתננו שום דבר בפחות ממה שכתוב בשטר וכן הוא עיקר. יש מי שכת' כי אף על פי שחז' ומחל מוכר ללוה יכול לעכב לוקח הנייר שהגיע לידו ולא יתננו ללוה שכשזכה בו היה של מלוה וכן עיקר גטין בתרא מציעא כתובות. כתבו הגאונים כתב ידו כיון שהוא גובה מנכסים בני חורין מוסרו בכתיבה ובמסירה ואפילו למ"ד נאמן לומר פרעתי דאטו שטר פקדון מי לא מיזדבן וכך כתב הרא"ש בתשוב'. כתבו התוס' כי המוכר שטר חוב ומחלו כשמשלם ללוקח מנכסים שיש לו עתה לא ממה שמכר בין מכירה למחילה ואפילו מכר באחריות כי לא היתה מחילה זו בכלל האחריות מעולם דמה לי מחל מה לי שרף ועתה הוא מזיק ולכן ישלם הן הנמצא בידו גם האחריות לא שייך אלא על ריעות דעלמ' נפרע קודם מכירה כלומר שהיה שטר מקוים וראוי לגבות בו ע"כ. קונה שטר חוב בכתב גוים דינו לענין קנייה כדין שטרות שלנו ואם חזר ומחלו גובה קרן ורבית כך כתב הרשב"א בתשובה. ועוד כתב ואם היו החובות פרועי' ונודע שהיה גובה מהן קרן ורבית פטור וכן השיב רבי יצחק בר' אברהם ז"ל שאין זה דינא דגרמי אלא כמונע מציאה מחבירו ויותר גרוע מינה ואפילו גרמה בנזיקין דאסור לכתחלה ליכא.
דבר שאינו בידו וכת' לו עליו שטר כגון שטר הלואה לא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו אלא עד דמטא לידיה שטרא לבסוף אבל בזוכה בדבר שהו' דבר תחת ידו זכה משעת חתימה אפילו לא הגיע שטר לידו והיינו דוקא בשניכר בזמן הכתוב בו שקודם למעשה הנעשה אחריו אבל שני שטרות שנכתבו ביו' אחד ומסר האחרון תחלה זכה ואם מכר או נתן אותו קרקע לאחר בין חתימה למסירת השטר נתבטל זיכוי החתימה כיון שנתנו לאחר קודם שבא שטר ליד הראשון כי לא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו ואין במכירתו כלום שמכר בין חתימה למסירה אלא דוקא לענין שעבוד דלא להוי שטר מוקדם מציעא. (וכיון שמחזיק בקרקע קנה שטר בכל מקום שהוא תמצאנו בקרקע). המוכר שטר חוב בעדים ולא בכתיבה ומסירה דלא קני וקדם הלוקח וגבה החוב או שזקפן במלוה על שמו אין הלוה יכול לחזור וגם אם גבה יותר ממה שמכרו לו אינו חוזר המותר למוכר אלא מה שגבה גבה. וכתב הרא"ש ודוקא כשידע המוכר שגבאו לוקח אבל אם לא ידע חוזר וגובה מבעל חוב דאמר לך לא היה לך ליתן חובי עד שיראה לך שקנאו בדין קניית שטר אבל כשידע מוכר מחל וכתבו הגאונים בתשובה המוכר שטר חוב לחבירו במסירה לבד אף על פי שלא קנה הלוקח יכול לתפוש את הנייר עד שיחזיר לו דמי המקח ואם הגיע זמן המלוה מוציאין מזה ונותנין לזה מדר' נתן וכן כתב הרא"ש בתשובה. ואמר אם יתן לו מוכר דמי המקח יחזיר לו השטר ואינו יכול לומר אעפ"י שלא קניתי המלוה קניתי הנייר לצור על פי צלוחית כך כתבו הרמב"ן והרשב"א וכן נראה עיקר מציעא.
<h2>דף נו.</h2>
המפקיד שטרות לחבירו ופשע בהן כבר כתבתיו בעבדים ובשכירות קרקע כי לפי דעת התוס' ורב אלפס אם פשע בהם שפטור כי סברתם כי כמו שפטר אותם הכתוב משבועה ומגנבה ואבדה כשומר שכר כמו כן מפשיעה והרמב"ם והראב"ד כתבו שחייב כי לא פטרם אלא משבועה ומגנבה ואבדה אבל לא מפשיעה וכן הדין בשטרות כי דין א' להם ובפי' כתב רב אלפס בתשובה המפקיד שטרות אצל חבירו ופשע בהם שפטור מלשלם כי לפי סברתו יש חילוק בין פושע למזיק בידי' כגון שורף שטרותיו של חבירו או מוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו שחיי' לשלם אך אמנם הרמב"ם בלבל דעתי כי מצאתי במקום א' שכתב שפטור ובמקום אחר כתב כי הפושע והמזיק בידים דין א' להם וזה לשונו בשכירות פ"ב [ה"ג] אח' שכתב שהוציא מכלל דיני השומרים עבדי' שטרות וקרקעו' כתב כך יראה לי שאם פשע שומר בעבדים וכיוצא בהם חייב לשלם שאינו פטור בעבדים ושטרות וקרקעות אלא מדין הגנבה והאבדה ומיתה וכיוצא בהן שאם שומר חנם על המטלטלין ונגנבו או אבדו ישבע ובעבדים ושטרות וקרקעות פטור משבועה וכן היה שומר שכר שמשלם גנבה ואבדה במטלטלין פטור מלשלם באלו אבל אם פשע חייב לשלם שכל הפושע מזיק הוא ואין הפרש בין המזיק קרקע לדין המזיק מטלטלין ודין אמת הוא זה למבינים ובו ראוי לדון. ועוד כתב בטוען ונטען פ"ה שפטור וזה לשונו שטר מסרתי לך וי' דינרין היה לי בו ראיה להד"מ ישבע הסת הפך עליו הרי זה נשבע הסת שהיה לי בו ראיה לי' דינרין ואבדו באבדת השטר ויטול ואם אמר הנתבע אתה מסרת לי ואבד הרי זה פטור אפילו משבועת הסת שאפילו פשע בו ואבד פטור כמו שביארתי בהלכות חובל ובהלכות חובל ומזיק כתב בפ"ז השורף שטרותיו של חבירו חייב לשלם כל החוב שהיה בשטר אף על פי שאין גוף השטר ממון הרי גורם לאבד ממון ובלבד שיודה לו המזיק ששטר מקויים היה וכך היה כתוב בו ומחמ' ששרפו הוא שאינו יכול לגבות החוב אבל אם לא האמינו אינו משלם לו אלא דמי הנייר בלבד ולא יכולתי להבין דבריו זולתי אם יש טעות בספרים אבל כתבו בשמו שחייב אם פשע בהם ובדיני שומרים אכתוב בח"ב דין זה באי זה מקום פשוט בתלמוד. כבר כתבתי בגביית חוב בח"ו כי שטר שנכתב בתיקונו ואינו חתום ומסרו בעידי מסירה כי קנאו לפי דברי ר"י ור"ת בין בשטרי מכר ומתנה בין בשטרי הלואו' לגבות ממשעבדי ונחלקו עליהם ר"ח ורב אלפס ורש"י וכל זה מיירי שהמוסר מקנה לו השדה עם השטר או שמתחייב לו בממון עם אותו השט' אבל אם יש לו שום שטר ממכר או ממתנ' או מהלואה על חבירו ונותנו עתה לזה צריך כתיבה ומסיר' כמו שכתבתי למעלה בדין כל שטר הן ממכר וכו' יש מי שכתב כי מוכר שטר חוב לחבירו והוא חייב לאחרים אינו יכול למחול ואפילו היה השטר בידו כלומר ביד המלוה אינו יכול למוחלו כיון שהמלוה חייב לאחרים ואם יכול לומר אמנה הוא בעוד השטר בידו כתבתיו בגביית חוב אבל אם מכרו פשיטא דיכול לומר אמנה הוא או פרוע מגו דאי בעי מחיל ליה דבין שימחו' או יאמר אמנה או פרוע פטור הלוה אם כן בכל זמן שיוכל למחול יכול לומר אמנה או פרוע. ויש מי שכתב כי אפילו המלוה חייב לאחרי' יכול למחול בין השטר בידו בין מכרו וכן נראה עיקר. וכתב הראב"ד והיכ' שהגבו בית דין ללוה שטר חוב של ראובן שהיה לו על שמעון מדינא דרבי נתן דאין יכול למוחלו ראובן דדוקא מוכר יכול למחול משום דמחילת שטרות מדרבנן אבל שעבודא דאוריתא הילכך במקום שחב לאחרים אין יכול וכן כתב הרשב"א.
